יצאנו לרחובות

אנו חוזים כעת בקבוצה קטנה של אנשים - לא הרבה יותר מאשר בן גביר, סמוטריץ', רוטמן, ולוין - שאיכשהו השתלטו על השיח והשפה ונכסו לעצמם את התארים - שמרנים, אמריקאים, חוקתיים, ממשיכי דרכו של סקאליה, ואולי עוד יותר מוזר - דתיים-לאומיים. לזאת אין לי יותר מרגש אבל בין המפגינים מצטייר הרושם שהקבוצה הזאת ניכסה לעצמה את העמדה הדתית. כמובן שהקואליציה הדתית הנוכחית שונה בתכלית מהקואליציה של בנט, שהיתה הראשונה שבה היה ראש ממשלה חובש כיפה. הרפורמות של בנט הביאו לארץ השקעות, ואף את הסופר של קארפור; הימין הדתי החדש הביא לארץ אינפלציה והוצאת כספים. ממשלת בנט הכניסה לקואליציה מפלגות ערביות; סיסמת הבחירות של בן גביר - מי כאן בעל הבית – מרמזת על זכות יהודית להוציא פלסטינים ואולי אפילו ערבים ישראלים מבתיהם. אם היה למישהו ספק בדבר כוונתה של הסיסמה הזאת – או אז התקיפות החוזרות נגד תושבי חווארה וסירובה המוחלט של הממשלה להעמיד לדין את התוקפים, וקריאתו של שר האוצר Huwarra delenda est שמו קץ לחוסר הבהירות. סרטונים בהם נראים התוקפים לוקחים פסק זמן לתפילת ערבית או לריקודי פורים - תיקפו לחילונים רבים ואף לדתיים רבים שהדת שלנו שיחקה תפקיד מרכזי בזוועות הנזכרות לעיל.

חיים נחמן ביאליק ביקר בקישיניב לאחר הפרעות. לפני הביקור הוא כתב את השיר ״על השחיטה״. לאחר הביקור הוא כתב את ״בעיר ההרגה״, פואמה מטלטלת המתארת באופן גרפי את הזוועות שראה. כל ילדי ישראל למדו את ״על השחיטה״ בבית הספר. השירים הללו נמצאים בבסיס הטראומות שהובילו את הציונות החילונית להקמת מדינת ישראל, הרבה לפני השואה. במהלך השיר לוקח ביאליק את אלוהים (ואולי את העם היהודי) לטיול זוועות בעיר. בסוף הבית השני ביאליק אומר לאלוהיו:

והתאפקת, וחנקת בתוך גרונך את השאגה

וקברתה במעמקי לבבך לפני התפרצה,

וקפצת משם ויצאת – והנה הארץ כמנהגה,

והשמש כתמול שלשום תשחת זהרה ארצה.

והנה 120 שנה לאחר מכן, שליט וסריסיו מסיתים ומדיחים ומפלגים את העם. עוד מהימים בהם ״השמאל שכח מזה להיות יהודי״ ועד לימנו בהם כל מפגין מקבל 600 שקל עבור הפגנה, הטייסים בוגדים, הפרופסורים אנרכיסטים, הנשים מודרות ובערוץ 14 ״מתנצלים״ על האמירה שהשמאלנים ארגנו את הרכבות לאושוויץ. עוד רגע וישפך דם, עוד רגע וגייסות הקוזקים המודרניים יסתערו על מפגינים או על שערו של קיבוץ וישפך דם. וכשדם ישפך, אתם תרקדו עליו, בדיוק כמו ב 1903.

הנאום שלא נישא בהפגנה שתוכננה לערב ה־7.10

הסיפור שאני מספר מתחיל ביציאת מצרים. אז, לפני 3000 שנה, העם שלנו, עם של עבדים, קם והתחיל ללכת. והוא הלך עם הבשורה של חירות, שוויון וכבוד לכל אדם. שלושת הערכים שעליהם בנויה הדמוקרטיה. שלושת הערכים שעליהם מושתתת היהדות. בשבילי היהדות היא דת, היא לאום, היא זהות, אבל בראש וראשונה – היהדות שלי היא גם תנועת שחרור. תנועה שביציאת מצרים פקחה את עיני העולם לראות את העוול שבכל אי-צדק חברתי. ובנתיב הזה – של חירות ושוויון - עברנו תחנות רבות. התקדמנו. וליהדות, שחלמה על חירות עוד מיומה הראשון, אסור ללכת לאחור.

והנה, היום, בישראל 2023, השוויון, הכלת השונה, הליברליזם עצמו, כולם נתפסים כהתרסה אל מול הזהות היהודית של המדינה. כאיום. בזמן שהאמת - הפוכה לחלוטין: כל המהפכות הליברליות, מהפמיניזם ועד למצעד הגאווה, כולן צועדות בנתיב שהתוותה לנו יציאת מצרים. נתיב של חירות, שוויון, כבוד. לכל אדם. לכן, לחברי הדתיים אני אומר, ולכל מי שהיהדות יקרה לו: אנחנו לא נלחמים פה נגד הזהות היהודית. אנחנו נלחמים עליה. על היהדות של רבן יוחנן בן זכאי, שמקדימה שלום לכל אדם. חס וחלילה לא יורקת בפניו. על היהדות של הילל הזקן, שמושיטה יד. חס וחלילה לא כופה את ידה.

המאבק שלי איננו יהודית או דמוקרטית.

ישראל שלי היא יהודית, ולכן דמוקרטית.

יש מי שנפגעו בגוף או בנפש, המחיר שהם שילמו ברור. אבל מה לגבי רוב החוזרים? הרוב ש"לא נפגע"? עשרות אלפי הבנים, האבות, האמהות, הגברים והנשים, שנתקעו עם החוויות ששינו אותם לתמיד ושרובם לא ביקשו אותן לעצמם. ביקשו או לא - הן עכשיו שלהם. האם לצד ההוקרה, הטקסים, הקלישאות והמיתולוגיזציה, אנחנו בכלל מסוגלים לראות את המחיר הזה? זה המחיר שמשלם כל אדם שנלחם על חייו, גם אם הוא עושה זאת "בצורה מסודרת".

אנחנו, החברה הישראלית, גבינו שוב את המחיר הזה מדור שלם. ומה ניתן להציב מול תג המחיר הזה. מה אנחנו מציעים לדור הזה בתמורה למלחמה שלו? לטעמי, יש רק דבר אחד שיוכל, אולי, לפצות אותם, והוא שנביא את השלום. למעשה, אין לנו דבר אחר שווה ערך להציע. שכחנו, אבל אנחנו חייבים את השלום גם ללוחמי מלחמות העבר, ואנחנו צוברים חוב שרק הולך וגדל. אנחנו חייבים להילחם על השלום. זו חייבת להיות ההבטחה שלנו ללוחמים וללוחמות במלחמה הנוכחית. אחרת אין לנו שום זכות לשוב ולדרוש את המחיר הזה.

"המקום להגשמת חלום שלום – במה אוכל לעזור??" – כך השיב בני אורי לכל פונה אליו בטלפון – סעד אנושי, חמלה ואנושיות היו רק חלק מתכונותיו של אוריקי שלי – קסם של אדם, שנרצח באכזריות בלתי נתפסת כשעבד בפסטיבל הנובה כברמן – הוא היה סטודנט שנה 4 להנדסת חשמל באוני' בן גוריון, בן 29 בלבד. כאיש של אנשים הביע בפניי אורי לא אחת את דאגתו מהשסע החברתי שנוצר בחברה הישראלית – אני כמותו, כאשת חינוך, כואבת את השבר העמוק שנפער במדינה האהובה שלי ותוהה – עד מתי נהיה מטולטלים כך בעריסת חיינו? הרי לא בחלל ריק באה עלינו המלחמה הארורה הזו, השבר העצום הזה – הלאומי והאישי – חיי כולנו נצבעו אחרת מהשבת הנוראה ההיא.

בדברי ההספד על בני כתבתי שחצי מהלב שלי איננו, הוא הלך עם אורי שלי. הבעתי תקווה שכמו שאונת הכבד מצמיחה עצמה מחדש, כך גם הלב שלי ישלים את חציו החסר. אך הלב שלי לא יכול להצמיח מנהיגות הראויה לאזרחי המדינה – לכן אני פה – כי יש לי מה לאמר!

בעת הזאת בדיוק ראוי שנקרא למנהיגות אחרת... את המנהיגות הזו אין לנו בממשלה הקיימת היום, המתאפיינת בתרבות שיח שאיננה, בהעדר הרמוניה תפקודית בין יושביה לפקידיה הבכירים, שהעיסוק בזוטות הפך בה לאידיאולוגיה, שזהות מבוססת ערכים הפכה בה למושג ריק מתוכן.

אני רוצה לספר לכם.ן על התיקון שעשינו כאן לפני חודש בבחירות המקומיות 2024, במשך שנה עבדנו על זה פעילים ופעילות בכל הארץ. הגענו למצב של שיא של רשימות ריצרצ בכל הארץ, רשימות שבהן נשים נמצאות במקומות הריאליים ולא כמו שהיה בעבר רשימות שבהן נשים נדחקו למקומות הלא ריאליים. ואחרי עבודה מאומצת הצלחנו והיו מאות רשימות ריצרצ בכל הארץ. גברים ונשים יחד. בשותפות. כי אי אפשר לעשות שוויון בלי שותפות.

ובבחירות האלו לראשונה במדינת ישראל נבחרו 20 מועצות עם 50:50 חברי וחברות מועצה. ברוב המקומות בארץ יש כיום יותר חברות מועצה מאשר בעבר. לצערי בבאר שבע זה לא המצב, כי לא כל הרשימות עשו ריצרצ ולכן באר שבע היא אחת הערים היחידות שבהן מספר חברות המועצה ירד. אבל יאוש זו לא תוכנית עבודה ואני מקווה שהמועצה שנבחרה, כמו גם שאר המועצות בארץ יפעלו לקידום שוויון מגדרי בעיר ובמועצה. כי עכשיו זה הזמן. ואל מול הממשלה הרעה הזו השלטון המקומי יכול להיות מקור של תיקון. של תקווה. קשה להיות אופטימית בימים אלו, אבל אין לנו ברירה, אנחנו חייבים וחייבות להשתדל לעשות טוב, להיות אלו שמוצאים.ות את הידית של הדלת ומעלות.ים את מדינת ישראל על דרך חדשה. דרך של תיקון.

50:50 שותפות של גברים ונשים זה תיקון.

הערך המרכזי עליו אנחנו צריכים להשתית את המדינה הוא – שוויון ערך של כל בני האדם. בשם הערך הזה אנחנו הישגנו חירות לאומית לעם היהודי, והערך הזה הוא המחייב את מדינת העם היהודי לקיים שוויון זכויות לכל.

נייר הלקמוס המאבחן אותנו הוא היחס לערבים, ובתוכם היחס לפלסטינים. מצד אחד, ישראל היהודית השוביניסטית, האתנוצנטרית, שרואה רק את אסונותיהם של היהודים ושואפת רק לניצחונם של היהודים – ומן הצד האחר, ישראל היהודית ההומניסטית, הרואה בריבונות שלנו בארצנו את האחריות שלנו למימוש שוויון לכל: לפלסטינים אזרחי ישראל כולל הבדואים, לפלסטינים תושבי הגדה המערבית, לפלסטינים ברצועת עזה. מן הנהר עד הים, חירות ושוויון לכולם.

ערב חג הפסח אזכיר כי אנו מצווים לזכור כי גם אנו היינו גרים התלויים בחסדי שלטון זר, ולאחר מכן עבדים לאותו שלטון. שחרור בני ישראל ממצרים אינו רק הסיפור הלאומי שלנו היהודים, זהו המסד לחלום השחרור מעבדות של האנושות כולה, מהעבדים השחורים בארצות הברית ועד הילידים המדוכאים באמריקה הלטינית, זוהי תיאולוגיית השחרור שלנו.

כיבוי משואת היוהרה - אני, איל אשל, אביה של רוני אשל זכרונה לברכה, נשוי לשרון ואביהם של יעל ואלון יבדלו לחיים ארוכים.

רוני זכרונה לברכה, שירתה כתצפיתנית ונרצחה בשבת, השבעה באוקטובר בנחל עוז.

אכבה משואה זו בשל חטא היוהרה של המערכת המדינית והצבאית.

לצד הלהבה הבוערת כאן הערב, שעוד מעט אכבה, אנו רואים חושך גדול.

להבה שמאירה באור גדול את היהירות שפשטה בדרגים הגבוהים ואשר גרמה ועדיין גורמת לכולנו, בין השאר, לשכול וכאב שאנחנו חולקים כולנו כאן הערב. היהירות היא של אלה שראו במערכת כמושלמת, חפה מביקורת ובוודאי שאינה מצריכה תיקון.

אני עומד כאן הערב, כדי להזכיר לכולנו לא רק את אלה שחייהם ניטלו מהם בכוח, באכזריות, אלא כדי להכיר בכשלונות. כשלונות הנהגת המדינה, ובכירי הדרג הצבאי, וכשלונה של כל המערכת. שנים של התעלמות מקריאות האזהרה, מהתראות השטח המבעבע ומסימני המצוקה של כלל הבנות בחמ"ל נחל עוז.

אנחנו כאן כדי לומר- לא עוד! לא עוד יהירות פושעת שתביא לאובדן חיים, לא עוד זלזול ביכולותיו של אויב ולא עוד התעלמות מכאבן וסבלן של משפחות השכול, והן רבות כל כך.

אנחנו כאן כדי להבטיח: לא נפקיר אף אחד ואף אחת מאחור.

אנחנו כאן כדי להתחייב: נבנה יחד מערכת חזקה יותר, חברה קשובה יותר, חברה בה ערבות הדדית לא תיתן לנו להתעלם אלה מאלה.

אש משואה זו תכבה כסמל לחטא היוהרה של הממשלה ושל הדרגים הגבוהים בצה"ל, שדרכם צריכה גם היא להגיע לסיומה.

אם לא נשנה דרכינו, ולא נשכיל ללמוד מן האסון, לא נוכל למצוא שוב את התקווה, גם אחרי שהאור כבה. תכבה משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל.

הדלקת משואת התקווה - אני עינב צנגאוקר, אמא של מתן החטוף בעזה כבר 220 יום ולילה ויום, אמא של נטלי ושני.

הערב אני מדברת בשם העם שלנו. אני מתעקשת שכולנו נתעורר!

מתן יקר שלי, אם אתה שומע, אני לא מפסיקה להילחם למען חזרתך. איתי המשפחה האוהבת שלך וציבור גדול. אתמול חלמתי עליך והתעוררתי לסיוט שאני חיה בו כבר שבעה חודשים. איזה סיוט אתה עובר? אתה ועוד 131 אזרחים, חלקם ללא אמהות שילחמו עליהם. יש לנו עם אבל המדינה שלנו חטופה. יש לנו אנשים מדהימים אבל אין לנו שלטון שמוביל אותנו.

אנחנו נהיה עמוד האש שיוביל את המחנה. אנחנו נהיה התיקון! אנחנו שמבינים שמה שהכי חשוב הוא חיים! חיי אדם! החיים של כולנו!

ערבות הדדית היא אותה התעקשות משותפת לקיים את מצוות פדיון השבויים והשבויות ולהחזיר אותך הביתה מתן. אותך ואת מאה שלושים ואחד החטופים והחטופות.

אני מדליקה משואה זו של ערבות הדדית ותקווה למען הצלת החטופים היא הצלת המדינה. עכשיו!

ממשלת ישראל איפה את? איפה את? החטופים נמקים, תושבי הצפון עדיין פליטים, הקהילות בדרום מתפוררות, ישובים שעומדים עוד מלפני קום המדינה נחרבים תחת אש יומיומית, ואיפה אתם? בשבוע השני של אוקטובר הקמנו אני וחברתי יעל שבח סיירת אלמנות- יותר ממאה אלמנות וותיקות עברנו בין הבתים השכולים החדשים, מחבקים ומנסים להראות למי שלבה וביתה נשבר שיום יבוא והיא תוכל שוב לנשום, להצמיח מחדש קרקע מתחת לרגליה ורגלי ילדיה. יותר מ 300 אלמנות חדשות, יותר מאלף יתומים חדשים. ומי ייתן לנו קמצוץ כזה של תקווה? מי יצמיח מחדש קרקע מתחת לרגלינו? איך נתחיל להשתקם ונלמד שוב לנשום, כשההנהגה שלנו לא רוצה להתחיל בשיקום, כשלממשלה שלנו לא איכפת מאתנו, מילדינו ובני זוגנו שנלחמים? ממשלה שלא הגיעה ללוויות, לניחומים, שנתנה לכולנו להחליף אותה.

ממשלה שבזמן שאנחנו ביום הזיכרון מבכים את מתינו היא ממשיכה לקדם השתמטות של מגזר שלם מהצבא.

לא קונספציה הובילה אותנו אל השבעה באוקטובר, אלא אשליה. האשליה שנותרה פה מדינה מתפקדת. האשליה שיכולה להתקיים חברה מתפקדת כאשר חלקים שונים מהציבור בה חיים במציאויות מקבילות. כאשר האמת של מחצית מהציבור היא השקר של המחצית השנייה. האשליה שאפשר להמשיך לחיות עם הפיצול בעם. עם השחיתות. עם עליית הכוחות המשיחיים. האשליה שדמוקרטיה יכולה להתקיים בחברה שמקדשת עליונות יהודית. האשליה שהדמוקרטיה יכולה להישמר אחרי עשורים של כיבוש. האשליה שיש כאן סכסוך שאפשר לנהל. האשליה שרק משום שאנחנו מסוגלים להרוג יחד בשדה הקרב, אנחנו מסוגלים לחיות יחד באזרחות. האשליה שישראל יכולה להתקיים בד בבד עם יהודה. האשליה שסמלים משותפים, טקסים משותפים והיסטוריה משותפת יכולים להמשיך לגשר על התהום הערכית שנפערה בינינו: על תהום בין אלו שמקדשים את החיים לבין אלו שמקדשים את העקידה; בין אלו שמקדשים את החיים על פני האדמה לבין אלו שמקדשים את האדמה עצמה. על הפערים בין אלו שרוצים לקחת חלק במשפחת העמים לבין אלו שמאמינים כי ״עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״.

ב-28 באוגוסט 1963 נשא מרטין לותר קינג את אחד הנאומים הטובים בהיסטוריה שלימים נודע כנאום I have a dream. הוא לא התכוון לשאת בדיוק את הנאום הזה. הוא תכנן נאום בשם ״נרמול - לעולם לא עוד״. אבל מתוך הקהל זמרת הגוספל מהליה ג׳קסון צעקה לו ״ספר להם על החלום מרטין״ וכך עשה. 8 פעמים חזר על משפט ״יש לי חלום״ ובכל פעם צייר בפני הקהל מציאות מוחשית בג׳ורג׳יה, מיסיסיפי ואלבמה, בהרים ועמקים ומישורים של אמריקה, שם ישחקו יחד ילדים שחורים ולבנים, שם יסעדו סביב אותו שולחן נצר לעבדים ונצר לאדונים, כאחים. הוא מילא את הקהל לא רק בתקווה אלא בגעגוע למציאות שהמילים האלו יצרו במוחם, והרטיטו בליבם. מה שקרה לנו, זה שהפסקנו לחלום. אין לנו חלום ואין לנו חזון ואיננו רואים את האופק. הדמיון הפוליטי שלנו מוגבל לכל היותר לליקוט פירורים של מה שהיה מובן מאליו לפני 8 חודשים - להשיב חטופים, להשיב מפונים. ואלו דברים חשובים מאין כמותם, אך הם אינם חזון לחברה שאין לה שום דרך לחזור למה שהיה.

אומר זאת שוב - אין דרך חזרה. אישית לא נהיה מי שהיינו והחברה הישראלית לא תהיה מה שהיתה. גם אם מחר נגמרת המלחמה ומחליפים את הממשלה, יהיה עלינו ליצור תפיסה בטחונית, מדינית, כלכלית, חברתית, חינוכית, סביבתית וכן הלאה למציאות החדשה. אין דרך ליצור את אלו ללא חזון. חוזה המדינה הרצל דמיין באלטנוילנד רכבת הקלה בירושלים, טיילת בטבריה, שבילי אופניים, מכון מחקר מדעי, ארמון שלום להקלה על סבל אנושי ועוד ועוד. לא הכל התממש, אבל חלק כן! אם לא נחלום, אם לא נרצה ונאמין שאין זו אגדה, הדמיון הפוליטי של חמאס וחיזבאללה, הדמיון הפוליטי של האייטולה, הדמיון הפוליטי של יאיר ושל שרה, הדמיון הפוליטי של מאיר כהנא - אלו יתחרו אחד בשני על יצירת המציאות פה, וכל דאלים גבר.

דיברנו על החובה להטיל ספק. מצד שני רבים מאיתנו מתרעמים על הכחשת השואה. הטלת ספק בהקשר זה אינה נחשבת כהתבטאות לגיטימית. אנו מצפים שאדם יבדוק את העובדות. יש מספיק עדויות ומספיק תעוד. ומה לגבי ה-7 באוקטובר? אני מניח שיש לנו יחס דומה לנושא הזה. אני מניח שרבים מאיתנו מצפים שהחל מ-14 באוקטובר לא יהיו יותר הכחשות של הזוועות שארעו ב-7 באוקטובר. אבל מה לגבי הפרעות שמבוצעות בגדה המערבית על ידי מתנחלים בחסות צה"ל, ולעיתים בהשתתפות חיילים? מדוע אנו כל כך טולרנטיים לאנשים שמעיזים להכחיש את המציאות בשטחים? זה כבר מתרחש שנתיים, עליית המדרגה היתה עם עליית ממשלת לפיד-בנט, ועליית מדרגה נוספת עם עליית ממשלת בן גביר. מדוע אנו לא מצפים מכל אדם שיבדוק את העובדות לפני שהוא מכחיש את מה שקורה בחסות הכיבוש הישראלי. מדוע הדרישה לבדוק עובדות מוצגת רק בפני ערבים אבל לא מופנית כלפי יהודים?

אנחנו הפקרנו את החינוך, וקיבלנו בתי ספר צפופים ותקציבים נמוכים, בעוד זרמים אחרים נהנים מחסינות ממשלתית. הפקרנו את החינוך, והילדים שלנו, ערבים ויהודים, כבר לא מכירים אחד את השני, את התרבות השפה והסיפור המשותף שיכול לחבר בינינו. הפקרנו את החינוך וקיבלנו את בן גביר בכנסת, שהחברים של הילדים שלנו מצביעים עבורו, כי הם לא יודעים איך לזהות פשיזם פונדמנטליסטי עד שהוא לא נושך אותם. הפקרנו את החינוך, וקיבלנו הפיכה משטרית שמוכרת דמוקרטיה בחצי מחיר עם ספר אזרחות מצונזר. הפקרנו את החינוך וקיבלנו הפקרה של החטופים בעזה ושל העקורים בצפון ובדרום, כי יש כאן אנשים שקונים את השקר של הניצחון המוחלט. הפקרנו את החינוך, ובגלל זה יש כאן ציבור שלם שלא רואה בחיי החטופים את הערך העליון, ואת הניצחון האמיתי של המוסר הישראלי.

הפקרנו את החינוך וקיבלנו ילדים עם פאצ'ים של משיח, שמדקלמים שאין תמימים בעזה. הילדים האלה גם חושבים שאין תמימים בניסנאס. אבל זה נגמר. אנחנו התעוררנו. אנחנו יודעים לחנך את הילדים שלנו. הילדים שלנו רואים אותנו נלחמים על הדמוקרטיה, על עתידה של המדינה, רואים אותנו וזה החינוך הכי טוב שאפשר לתת לילדים שלנו. והילדים שלנו לומדים, דרכנו, שאי אפשר להרוג תקווה. הגיע הזמן שניקח את החינוך בחזרה לידיים. אנחנו כהורים ומחנכים, חייבים להכניס בחזרה את הדמוקרטיה והשוויון לבתי הספר.

אנחנו יכולים לא להתייאש ולא לוותר ולהילחם על בריאות הנפש הפוליטית במדינה האהובה והפצועה שלנו. הייתה לנו מדינה למודת מחלוקות אבל שפויה, רוויית טעויות אבל דוברת אמת, מפוצלת רעיונית אבל עם כבוד לרעיון הדמוקרטי לפיו דעות שונות אינן בגידה אלא פלורליזם רעיוני מבורך. אני רוצה פסיפס ישראלי! אני רוצה לחיות בתוך מגוון דיעות ואמונות – גם בכנסת וגם בחברה הישראלית! אחידות יש בדיקטטורות. רק בדיקטטורות.

ההיסטוריה מוכיחה שעמים שנלחמו ולא התייאשו שינו סדרי עולם שנדמו קבועים כמו כוכבי הלכת בשמיים. אפליית השחורים באמריקה נראתה כמו חוק טבע אבל מרטין לותר קינג התחיל לצעוד למונטגומרי וחוק הטבע הזה השתנה. לצדו צעד הרב והפילוסוף השל וכשחזר למלון שלו כתב לעצמו: "היום התפללתי ברגליים". והם לא היחידים שהתפללו ברגליים. מהטמה גנדי שחרר את עמו מכיבוש ודיכוי כנגד כל הסיכויים. המחזאי תיאודור הרצל לא קרא לעצמו חוזה אלא הוזה – אבל בזכותו אנחנו פה. אז איש לא ישכנע אותי שאת המציאות המזוויעה שהממשלה הזאת הכניסה אותנו אליה אי אפשר לשנות. אנחנו לא נתייאש.

דקה דומיה דומייה. זה מה שדרוש לנו. ולא דקה. חודשים של שקט כדי שנסגל את אוזנינו להקשיב לפעימות הלב החלושות של האומה הגוועת. לתפילות המלוחשות של החטופים ומשפחותיהם שעולמם עצר ממהלכו בשביעי באוקטובר. והנזקקים והמוכים והאבלים והפצועים, והנכים, והעקורים מבתיהם, והפליטים בארצם. דממה. לכבות את כל מקלטי הטלוויזיה במדינה. להשתיק את הכתבים הנלהבים. להסות את הפרשנים החלולים. להחשות את הפוליטיקאים המושחתים. ולסתום אחת ולתמיד את לועו של בנימין נתניהו. לסכור את אשד הכזבים הזורמים מפיו ומרעילים את עולמנו. הוא האיש שעשרים שנה מחזק את החמאס ומרפד אותו בעשרות מיליוני דולרים. הוא האיש שהוביל את ההפיכה המשטרית שהקיזה את דמה של האומה הישראלית והחלישה את כוח עמידתה. הוא האיש שממשיך להוביל אותנו למלחמה שהתנתקה ממקורות פתיחתה ואין יודע לאן היא אמורה להוביל. הוא האיש שחיילנו מצווים במותם את המשך כהונתו. הוא הנושא באשמה מלאה ומוחלטת לשואת אוקטובר. החיטה אולי תצמח שוב – אבל אם לא נסלק את נתניהו, לא יהיה מי שיקצור אותה.

ועכשיו אגיד לכם משהו על תקווה. תקווה איננה רק שיר נכאים שהפכנו להמנון. תקווה איננה דבר שממתינים לו. תקווה איננה דבר שמתפללים שיגיע. תקווה, גם אם עוד לא אבדה, לא תבוא מעצמה. תקווה גם לא מצלצלת. תקווה מביאים "באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים".

עובדים בשביל תקווה. מקריבים בשביל תקווה. נלחמים בעוז רוח כדי לממש אותה.

אנחנו התקווה. כל אלה שחוזרים ומתייצבים שוב ושוב להפגנות. לגשרים. לשיירות. לחסימות. הם שביבי התקווה ואם כל הספקנים והציניים והיושבים על הגדר, יצטרפו אלינו הגיצים יתלכדו ללהבה גדולה. לאור בהיר שיופז על כל הארץ הנפלאה הזו ויחד נשקם אותה מהריסותיה.

ב 7.10, עולמי התרסק. בני הבכור והאהוב, סגן ינאי קמינקא בן 20, נהרג בקרב על זיקים, מופקר לקונספציה, נלחם בגבורה עם M16 ותחמושת אוזלת מול לוחמי הנוחבה מצויידים היטב ברימונים וב- RPG שחנקו את החיים מגופו הצעיר.

אבל האובדן הוא לא רק שלי. ינאי, ואחרים שנטבחו ביום הארור ההוא היו דור המנהיגות הבא של מדינת ישראל. וינאי חשב הרבה על מנהיגות בחייו הקצרים. אני רוצה לשתף אתכם בערכים הפיקודיים שהוא כתב במסגרת קורס הקצינים:

ערך 1: אהבת החיילים ושירגישו שאוהבים אותם - מפקד, מהשנייה הראשונה שבה הוא מקבל את החיילים צריך לקבל החלטה שהוא אוהב את כל אחד ואחת מהם, ללא יוצא מהכלל. אין כזה דבר מפקד שאוהב חייל מסוים פחות בגלל תכונות אופי או בגלל שהחייל בעייתי... לאהוב את החיילים שלך זה כמו שריר, ואם תאמן אותו מספיק אתה תצליח לאהוב את כולם... גם אם אתה כועס על חייל או מאוכזב ממנו או מעניש אותו, החייל אמור לדעת שאתה בתור מפקד אוהב אותו. ערך 2: אחריות - כל בן אדם במחלקה, וכל אירוע שקורה במחלקה, הם באחריות מלאה שלי. בין אם זה המצב שלהם בבית, לכל דבר שקורה בבסיס, אני לוקח אחריות על הכל.

אחריות, אהבה ואכפתיות כלפי האנשים שאתה ממונה עליהם, ראיית האחר... ערכים שנעלמו מעיניהם של הרודנים היהירים שמפרקים את מדינת ישראל. לא צריך להרחיב... התהום בולט לכל בר דעת.

אנו במלחמה נוראית, לא רק נגד אויבינו אלא בעיקר על דמותה ועל ערכיה של החברה הישראלית, על עתידנו כחברה יהודית דמוקרטית, ועל חזונם של נביאי ישראל ושל האבות והאימהות של התנועה הציונית. לגזענות ולשנאה גבולות ברורים, ובאין חלופה ערכית, חיובית וברורה מצידנו המחנכים, ינהו ויימשכו בני הנוער למקומות המספקים מענה מהיר לחששותיהם הקיומיים, לפחדיהם וליצר שנאת הזר והפחד מהאחר, הטבוע בכולנו.

בישראל מערכת חינוך ממלכתית שיסודותיה הם מגילת העצמאות וחוק חינוך ממלכתי. אל לנו להסס במסרים חינוכיים שלעיתים מורכבים אך ברורים. ילדינו חיים בעידן מבלבל ובו שולטים השקר, החנופה והזיוף, והם זועקים למשמעות, לשיח, לקשר ולגבולות. אל לנו לעמוד מן הצד.

כל מי שערכי הציונות והיהדות בנפשו, ובוודאי אנו העוסקים בחינוך, מוטלת עליו החובה לומר בקול: אלימות, גזענות, קנאות דתית ושנאה הן לא דרכיה של היהדות, כי אם "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג' י"ז). עלינו להתחיל מיד במלאכת התיקון. החינוך הוא הדרך, הקהילה היא ההקשר הראוי למעשה החינוכי, והשלום, הצדק והחרות לכל אדם הם התכלית הראויה של חינוך וקהילה.

החינוך הוא מעשה פוליטי שתפקידו לעצב את אופיו ואת ערכיו של דור העתיד. אל לנו להיבהל ממלכודת ההבחנה שבין חינוך פוליטי ראוי לחינוך אידאולוגי מטעם. הבעת דעה או עמדה המבטאת תמיכה בערכים של זכויות אדם וצדק חברתי היא חובה חינוכית שאסור למעול בה.

שלום לכולם! ערב טוב! מרחבא. קוראים לי מרים תראבין אבו אלקיעאן, כאן אני מכפר אום אל חיראן, שכבר נהרס ושמעתם בשבוע שעבר. הסיפור של הכפר מזה 70 שנה. לקחו אותנו מאדמותינו והביאו אותנו למקום הזה ואמרו לנו תחיו כאן. ומאז אין לנו זכות לבנות, אין לנו זכות לחיבור למים, אין לנו זכות לחיבור חשמל. אנחנו חיים בזמן הזה שכבר הגיעו לירח. אנחנו עדיין מרתיחים מים על האש כדי לעשות מקלחת לילדים שלנו. ובסוף אחרי 70 שנה המדינה החליטה זהו, אתם זזים מפה, אתם פולשים. למרות שאנחנו לא פולשים, אנחנו הביאה אותנו המדינה למקום הזה, מהמקומות המקוריים שלנו. אני כאישה סבלתי וסובלות הנשים שם הכי סובלות. אני בעלת תואר שני ומורה במקצוע, אז אנחנו אנשים מלומדים, חיים באורח חיים פשוט אנחנו חיים כאילו בימי הביניים, למרות שאנחנו בזמן הכי מתקדם בעולם, בגלל שהמדינה לא רוצה לתת לנו את הזכות הבסיסית שהיא לעשות לנו תשתיות כמו שהיא עושה כל יום מקימה התנחלויות חדשות. מזיזים אותנו כדי להביא יישוב דרור שהם מתנחלים ויש להם אידיאולוגיה הרסנית כמו אידיאולוגיה של בן גביר וסמוטריץ ונתניהו וכל זה. זה ממש מביא אותנו לאסונות שלא נרצה, אסונות לא רק על חלק מהאנשים. האסונות באות על כולנו ולכן צריך להפסיק עם הממשלה הזאת שתהיה על דמים. איבה למלחמות איבה לכל מה שהוא רוע והרס זה ממש. צריך להפסיק את הדבר הזה. אנחנו אזרחי מדינה, אנחנו צריכים לקבל זכויות שלנו כמו שאנחנו נותנים את המחויבות שלנו והיא צריכה להכיר בזה ולא להתייחס אלינו כאל אזרח סוג ג וסוג ד. ואני מקווה שאנחנו נזיז כבר את העניין הזה ונפסיק את הממשלה ההרסנית הזאת. תודה לכם.

הערב, בימים החשוכים, הכואבים והמייאשים האלה, אני מבקשת מאיתנו כולנו לאמץ חזרה סמל נוסף שהלך והתרחק בשנים האחרונות- את התקווה.

כל עוד, עמוק בלב, הנפש שלנו הומיה, פועמת, מבקשת טוב, עבורנו ועבור כל הנשים והאנשים שחיים כאן, ללא הבדל, לא אבדה תקוותנו.

כל עוד, העין שלנו צופה לציון, מבקשת לראות בה סמל לשלום ואחוות עמים, לא אבדה תקוותנו.

כל עוד, נחזיק בשאיפה להיות עם חופשי בארצנו, בקשת חירות שכרוכה בנכונות לפעולה אקטיבית, לעשות שיהיה פה טוב, לא אבדה תקוותנו.

תקווה היא מלשון קו. קו שמחבר ביננו, כולנו. אנחנו שכבר שנים נתונים תחת הנהגה שמפצלת ומפלגת ביננו לטובת אינטרסים צרים.

התקווה מתעוררת כשאנחנו יחד, נקודות על קו האופק, לולאות ברקמת החיים, מחוברים ומחוברות, מתוך עצם הידיעה שאנחנו באותו הצד. חפצות וחפצים בחיים ובשלום.

תקווה היא מלשון מקווה, טיפה לטיפה נצטבר יחד, אורות קטנים שמבקשים לעלות יחד, להאיר יחד, מתוך סדקי הלב השבור שלנו. תקווה מצטיירת לרוב כציפייה לעתיד טוב. זו הגדרה בעייתית, כי אנחנו לא צופים או צופות מהצד, נגררנו בעל כורחנו למציאות נוראה, שהולכת ומשחירה מיום ליום. אין לנו פריבילגיה לציפיות.

כתב יהודה עמיחי- תקווה צריכה להיות כמו תייל כדי להגן עלינו מן היאוש, תקווה צריכה להיות שדה מוקשים. שדה מוקשים כדי שלא ניפול לאשליות, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו, אלה אנחנו שצריכים וצריכות לתקן, לקום, לצעוק, לדרוש.

חברות וחברים יקרים, בלוח השנה של האסונות שלנו שמור לתאריך הזה, הרביעי לינואר, מקום בולט במיוחד של חרפה ושל בושה. ביום הזה הכריז שר המשפטים החדש בפנים מלאות שנאה וסיפוק על כוונותיו לבצע מעשים מגונים בדמוקרטיה שלנו, להטיל מום במערכת המשפט, כוונות שהוסתרו באפלה היאה להן לפני הבחירות תוך הונאת הציבור.

ומאז אנחנו כאן מידי מוצאי שבת, כשמסביבנו ובתוכנו אסון רודף אסון, כשהבלתי יאמן והלא יעלה על הדעת הופכים למציאות חיינו. מאז אנחנו חוזים בחלחלה בפשעים נוראים המתחוללים לנגד עינינו ובראשם הפשע המחריד של הפקרת החטופים, תחת שלטונה של ממשלת הזדון והקלון, בניצוחו של מר הפקרה אשר מילא את לוח השנה שלנו בימים של אסון ורוקן אותו מימים של שמחה. אשר מילא את בתי הקברות בקברים חדשים, ורוקן רבבות בתים מנחמה. אשר מילא את הארץ בשקרים ועלילות דם, ורוקן מתוכן את הערכים עליהם נוסדה. שמרוקן את קופת המדינה ואת כיסי הציבור הנושא בנטל, וכבר הולך ומרוקן את הארץ ממיטב אנשיה שאינם מוכנים לחיות תחת דיקטטורה ולהקריב את בניהם לעולה על מזבח המשך שלטונו.

כרמל גת לא עומדת בכיכר. כרמל גת לא מרגישה את קרני שמש החורף. כרמל גת לא אומרת לעצמה: איזה מזל שלא שכחתי את משקפי השמש, שלבשתי חולצה דקה. כרמל גת לא מסתנוורת מהריצוף הבהיר. כרמל גת לא מתבוננת במשפחה הקטנה שצועדת בקומפוזיציה קלאסית - אבא אמא וילדה קטנה באמצע - וחושבת 'איזה חמודים'; גם לא בזוג מבוגר, בלי סטייל, עם קפה טו-גו ושקיות מאפים. כרמל גת לא אומרת לעצמה: תיכף, כשישבו במקום שלעברו הם צועדים בנחישות, יהיה להם חם רצח, יתקלפו. כרמל גת לא תוהה האם הזרוע הגברית הפנויה שכעת נשלחת לחבוק את כתפי האישה, מבטאת רוך או שליטה. כרמל גת לא מחליטה להביט לכיוון השני, אל הגינה המונמכת. כרמל גת לא עוקבת במבטה אחרי מישהו שמוריד לשם שני כסאות פלסטיק מגושמים, צהובים. כרמל גת לא שואלת את עצמה מתי יחזור הצהוב להיות צבע רגיל או כמה מבין האנשים הרבים שיצאו מביתם לכיכר מקדישים לכך מחשבה. כרמל גת לא מנסה ללמוד מפניהם כמה מהם ישנו רע הלילה.

ביום ראשון ה-8/10 לפני שנה וחצי, ב-7:45 בבוקר, היה עלי לפתוח את ישיבת הבוקר של המערך הקרדיולוגי בכרמל, כמו בכל בוקר. כל אותה שבת ארורה חשבתי איך אני עושה את זה, במחלקה שבה רופאים, אחיות וצוות פרה-רפואי, יהודים וערבים, עובדים ביחד, כמו בכל בתי החולים בארץ.

אמרתי, שמול מעשי הזוועה הנוראים של יום אתמול, מול הרוע המוחלט שאינו מבדיל בין יהודים לערבים, בין נשים, תינוקות וזקנים, נוכל לעשות רק דבר אחד. להמשיך ביחד, יהודים, מוסלמים ונוצרים, לעשות רק טוב עבור המטופלים הפונים אלינו לעזרה, ללא הבדל דת, גזע או מין.

וכך עשינו אנו וכל שאר בתי החולים בארץ. בימים בהם שלטו הכאוס, החרדה וחוסר הביטחון, ואבד האמון בשלטון ובצבא, בימים בהם משרדי הממשלה הרבים מספור נאלמו דום, מערכת הבריאות בארץ עבדה ללא לאות, 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע, והיוותה את אחד העוגנים ומוקדי השפיות היחידים.

השנה – לא תליתי דגל, לא במרפסת ביתי ולא על הרכב – יסלח לי הדגל, יסלחו לי הערכים הגלומים בו, שכל כולם טוהר מידות – אהבת האדם והארץ, מוסר ומחוייבות, קדושת החיים – יסלח לי הדגל ותסלח לי מדינתי האהובה.

לאחרונה גם קשה לי לשיר את התקווה – אני ממלמלת את המילים היקרות לי מפז, ללא מנגינה. הקושי הזה מטלטל עד מאד את עולמי – אני, שעוד בהיותי ילדה עמדתי תמיד למשמע מנגינת התקווה עם סיום שידורי הטלוויזיה כשהדגל מתנוסס על המסך בגאון... היתה זו עמידה של גאווה, של כבוד - תדמיינו ילדה ונערה עומדת בסלון כי מנגינת התקווה משודרת בטלויזיה. עד כדי כך הייתי ציונית פטריוטית – הציונות שעליה גדלתי ולאור ערכיה חונכתי הייתה דתית –לאומית. אני בוגרת יסודי ממ"ד ואולפנה לבנות – באמת שזכיתי לחינוך מצוין, אך משהו בדרך השתבש קצת, הפך אחר. הדגל הזה של מדינתי האהובה והשסועה, זה שמסמל ערכים של מחויבות וכבוד לאדם – הוכתם היום, הוכתם בדם מאות רבות של אלה שהופקרו למותם ביישובי העוטף, בערי הדרום ובמסיבות הטבע – אזרחים וחיילים, צעירים וזקנים, נשים וטף, הדגל הזה הוכתם בכאב הורי החטופים – החיים והמתים – אלה הנושאים עיניהם בתפילה לראש הממשלה ביבי נתניהו ושרי ממשלתו – בתקווה שירך לבבם וסדרי העדיפות ישתנו, שאת המקום הראשון בסולם הערכים יתפוס ערך קדושת החיים.

אני יכולה להגיד לכם: עזה מעולם לא היתה איום קיומי על מדינת ישראל! בשביעי נפלנו קודם כל קורבן להיבריס הישראלי שהתעקש לרמות את עצמו. אבל המיינסטרים בישראל, שזה בעברית החברים, השכנים, בני המשפחה של כולנו, מאמין שאין פתרון אחר, שאנחנו בהשרדות, בה חוקי המשחק משתנים ויש הכרח להניח לזמן מה את המוסר בצד, ואחר כך נראה. ואין באמירה הזו שום שמחה. אני רואה אותם אבודים ומבולבלים ובפוסט טראומה. אנחנו בזמן עצוב וטראגי לכל הצדדים. מלחמה תמיד היתה ותהיה דבר רע ונורא, ואנחנו בכלל נולדנו ראויים לחסד, שכל כך חסר עכשיו. ובכל פעם שבום מרעיד את הבית, כשהדלתות נטרקות וחלונות מצלצלים, אני מבינה טוב יותר שמה שאני שומעת הוא שמי שעושה שם את מה שהוא עושה מתכוון שהוא לא יהיה הפיך, ואני מבינה שלא יעזור לי ולאף אחד במדינת ישראל, והמעשה הבלתי הפיך הזה יתהפך עלינו בצורה כזו או אחרת.

ואיך נבנה ככה מחדש את מדינת ישראל, את בארי? אני מרגישה תחושת אסון מתקרב, כמו שהרגשנו בעקבות ההפיכה המשטרית ולא ידענו מה יבוא עלינו בשביעי.

אז די! אי אפשר להמשיך דקה אחת יותר. התכנסנו כאן הערב - קואליציה רחבה של ארגונים - כדי להגיד בקול ברור: לא ניתן לזה להמשיך לקרות. לא נשתוק, ולא נעצור - עד שמלחמת ההשמדה הזאת תעצור, ועד שממשלת המוות תעוף מכאן.

מגיע לנו יותר טוב מזה! לבני העם שלי בעזה מגיע לחיות! לילדים שם מגיע לשחק! ולכולנו כאן מגיע שתהיה לנו מדינה צודקת, שוויוניות, דמוקרטית באמת, שבה כולנו בעלות ובעלי הבית. מגיע לנו - ואנחנו נעשה את זה! התכנסנו כאן הערב כי כולנו יודעים - אין יותר זמן. אין יותר מקום לעצום עיניים. אין יותר אפשרות לתירוצים או להקלות. כשבעזה מתבצעים פשעים בלתי נסלחים, כשבתוך ישראל הממשלה עושה הכל כדי להפוך את השלטון שלה לדיקטטורה, כשברור שמבחינתם המלחמה כאן כדי להישאר והחיים של פלסטינים - וגם של ישראלים - לא שווים כלום - אסור לנו לשתוק, וחובה שנבין: האחריות לעצור את זה היא עלינו!

אני רוצה לשתף אתכם ברגעים של אמא בזמן מלחמה כל כך ארוכה: הרגע הזה שהבן שלי חוזר מתופת המלחמה לסופ"ש קצר בבית. אני שופכת את התיק ליד מכונת הכביסה. הכל מתמלא באדמת פודרה וריח נורא יוצא מהמדים אחרי שבועות ארוכים ללא מקלחת. ולא, זה לא ריח רגיל של זיעה ולכלוך וגם לא של שמן רובים… זה ריח שמעביר חלחלה וגם שלושה סבבי כביסה לא עוזרים. ריח ששום אמא לא צריכה להריח בבגדים של הילד שלה. אבל את מחייכת לעצמך כי זה אומר שהוא בבית שהפעם הוא חזר אליך.

אז מגיע יום ראשון ואת מכינה לו סנדביצ'ים של בית. הוא מכין קפה לדרך ואת לוקחת אותו לנקודת האיסוף משם הוא חוזר לעזה. וכל הדרך את חושבת איפה את עושה פרסה, ואיזה רופא תמצאי שיכתוב לו מכתב מחלה, אולי תיכנסי באיזה קיר כך בקטנה… רק לתת לו עוד רגע של בית ולשמור עליו עוד רגע בטוח אצלך. הוא יורד באטיות, כאילו למשוך את הזמן ואת מחבקת חזק ולוחשת לו באוזן "תזכור מי אתה... תמיד תזכור מי אתה".

מורשת רבין מורכבת עבורנו, האזרחים הערבים. היא כוללת גם פרקים כואבים. רבין היה קודם כל איש צבא. אבל אנחנו זוכרים את רבין כי היה לו אומץ שלא רואים הרבה בפוליטיקה, את האומץ להשתנות. באומץ, הוא שינה כיוון בסכסוך, ושינה כיוון ביחסי יהודים וערבים. בעצרת בחירות בנצרת הוא התנצל על שנים של אפליה, והבטיח שינוי. ממשלת השלום שלו קמה בזכות שותפות היסטורית עם נציגי הציבור הערבי. צעירים וצעירות ערבים נכנסו לראשונה לתפקידים בכירים בשירות הציבורי. זה לא היה חסד. זו הייתה תפיסת עולם. חזון של דמוקרטיה אמיתית, שמכילה את כל האזרחים. זה האומץ שאנחנו מתגעגעים אליו, וזה האומץ שאנחנו צריכים גם היום.

אני כאן כדי להגיד את האמת, אמת אמיצה שרבין הבין והפנים: ממשלת תיקון לא יכולה להדיר את נציגי הציבור הערבי! דמוקרטיה חזקה רק כשכולם שווים! דמוקרטיה חזקה כשאין כיבוש!

ודמוקרטיה חזקה רק כשלכולם, לכולנו יש ביטחון. וזה כולל גם את הישובים במשולש, בנגב ובגליל. חברים וחברות, אנחנו לא האיום- אנחנו ההזדמנות. אנחנו הדוברים של שתי שפות, של שתי תרבויות, של שני כאבים ושני חלומות. אנחנו יכולים להיות הגשר שמחבר, אבל גשר מחבר רק אם שני הצדדים מעזים לעלות עליו. אני מבקשת מכם להושיט יד. לא כוויתור, אלא כאומץ. בואו נהיה הדור שמפסיק לפחד ומתחיל לבנות. בואו נדמיין מציאות שבה ילדים מרעננה וטייבה, מלוד ורמאללה, מתל אביב ועזה – גדלים לא על פחד, אלא על תקווה. זה בידיים שלנו.

במרץ 1995, נשא יצחק רבין נאום בטקס הזיכרון בקיבוץ תל-חי. מבין חורבותיו של קיבוץ אחר, הקיבוץ שלי, ניר עוז, אני לוקח את מילותיו של רבין ומעביר ומתאים אותן לימים האלה ולמציאות שלנו, שלושים שנים אחרי. סיפור הטרגדיה והגבורה של עוטף עזה ידוע בארץ כבר שנתיים. אין ילד בישראל שלא יודע או מכיר את סיפורו של העוטף ובתוכו – קיבוץ ניר עוז. סיפור חבריו שנרצחו באכזריות, וסיפור גבורתם של חברי הקיבוצים, עיירות הפיתוח והמושבים, בשעות בהן מחבלי הנוחבה כבשו את היישובים והעזרה בוששה להגיע. היו מעשי גבורה גדולים יותר בתולדות ארץ ישראל. היו מלחמות אין ברירה ויש ברירה, ואלפים נהרגו, אבל סיפורו של קיבוץ ניר עוז ממחיש את האחיזה בקרקע, את החלוציות, את ההתיישבות ואת הביטחון.

סיפור ניר עוז והעוטף הוא תמצית סיפורנו! כבר שבעים שנה אנו חיים את הסיפור הזה וצועדים עם מילותיו האחרונות של יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו". דורות של לוחמים חונכו על המילים האלו. זוהי צוואה שבתי הקברות הצבאיים בכל הארץ הם עדות עצובה למימושה הכואב. ואני אומר לכולנו היום: אם אין ברירה, אם חרב חדה מונחת על צווארנו, אם אין שיעור לסכנה לקיומנו כפי שהיה בשבעה באוקטובר, אם הכל מונח על כף המאזניים – אין ברירה, הולכים לקרב, הולכים לאובדן החיים. אבל אני אומר "טוב לחיות בעד ארצנו!". אין המוות והשכול בבחינת גזירת גורל ולא גזירה משמים.

האקדמיה הישראלית, בשבילי, היא רצף של רגעי חסד. כשאני יושבת עם דוקטורנטית מבריקה שמפתחת תיאוריה חדשה ופורצת דרך. כשמגיעים לקבוצת המחקר שלי פוסט-דוקטורנטים מהאוניברסיטאות הטובות בעולם. לא כי משלמים כאן יותר, אלא כי יש כאן חופש מחשבתי, יצירתיות ואתגר אינטלקטואלי. כשבדרך לארוחת צהריים אני חולפת על פני קבוצת למידה על הדשא, סטודנטיות וסטודנטים מכל המגזרים ומכל הזהויות, יושבים, לומדים וצוחקים יחד. כשבתחום המחקר שלי ישראל מדורגת שניה בעולם. לא פר-קפיטה, אלא באופן אבסולוטי. וכשאני עומדת מול כיתה של 300 סטודנטיות וסטודנטים שבאים ללמוד מתמטיקה בדידה - יהודים וערבים, חילונים ודתיים, נשים וגברים – ומה שמשותף לכולם הוא הזיק בעיניים כשהם תופסים עוד פיסה קטנה מהיופי הבלתי נגמר של המתמטיקה. אבל הרעיונות הללו, רגעי החסד האלה, יכולים להיווצר רק באקלים פוליטי מסוים: אקלים שמעודד חשיבה חופשית ועצמאית, שאין בו פחד. אקלים שמאפשר להעלות רעיונות חדשים, שונים ככל שיהיו, להעביר עליהם ביקורת, לשאול שאלות, להיכשל, ולנסות שוב. זהו תהליך הברירה הטבעית של הידע האנושי, האבולוציה של המדע והידע. ותהליך כזה מתאפשר רק בדמוקרטיות ליברליות.

היום הזה, 14 בפברואר, הוא לא רק חג האהבה, אלא גם היום שבו, לפני 77 שנים, התכנסה לראשונה הכנסת הראשונה, היא האסיפה המכוננת, שאמורה היתה לחבר את החוקה. והחוקה הזו אינה עניין פורמלי בלבד. החוקה, שאנו ממשיכים לייחל לה, אמורה לתרגם את ערכי המוסר לאוסף של כללים משפטיים. החוקה נועדה להבהיר את מה שבזמנים מתוקנים אמור להיות מובן מאליו – את החובה שמוטלת על רשויות השלטון לפעול בהתאם לערכיה של דמוקרטיה ליברלית, למען האינטרס הציבורי, תוך מחויבות לשוויון ולשאר זכויות האדם.

על רקע זה, המלחמה שהכריזה ממשלת ישראל הנוכחית נגד שלטון החוק, עניינה כל כולה בניסיון להתנער מערכיה של המדינה. הניסיון למנות שופטים ויועצים משפטיים שיהיו עושי דבריה של הממשלה, הדרישה של ראש הממשלה לנאמנות אישית של כל נושאי המשרה בשירות הציבורי, כל אלה אינם מתקפה על איזה רעיון מופשט ותיאורטי בדבר שלטון החוק. זו התקפה נגד הציבור עצמו, נגד הזכויות שלנו, נגד האפשרות שלנו לחיות ברווחה, נגד החיים שלנו.

ובכך בדיוק עוסקת הפרשה שקראנו היום, פרשת משפטים: זו פרשה שמחברת בין המעמד הנשגב של מתן תורה, מעמד של קולות וברקים, לבין החוקים שעוסקים ביומיום של האדם והחברה. זהו חיבור שנועד להזכיר לנו ששלטון החוק וחוקה הם דבר מעשי לגמרי, דבר שעוסק בחיים עצמם.

ערב 868 לטבח השבעה באוקטובר וממשלת המחדל עדיין לא לקחה אחריות, וועדת חקירה ממלכתית עדיין לא הוקמה. כששמעתי בשבוע שעבר את השר מיקי זוהר אומר שאנחנו לא מדינה שטובחים בה, רתחתי מזעם. ואני רוצה לשאול מפה את השר זוהר – איך אתה קורא לרגע בו משפחתי יושבת בממ"ד מוקף המחבלים, יריות מכל עבר ואז דממה משתקת. תוהים אם כולם נרצחו או נחטפו ומה יהיה גורלם. שואלים שוב ושוב איפה הצבא והאם נכבשנו? ואין מענה, ואין מי שיציל? זה נקרא טבח, השר מיקי זוהר, זו נקראת הפקרה. ומה יאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו כשבזמן אמת, ב-7.10, חבר כיתת הכוננות של בארי דיבר איתו, תיאר לו את המצב וקרא לעזרה? אולי ראש הממשלה והשר זוהר היו ב'אירוע' – אבל בבארי וביישובי הנגב המערבי התרחשו טבח והפקרה. אני חוזרת לאמת ולעובדות, מול כל מי שמנסה להכחיש אותן: בטבח ה-7.10 נרצחו יותר מ-1200 אזרחים וחיילים. כולל ההורים שלי, אורית ורפי סבירסקי, כולל המטפלת של סבתי, כולל דודתו של בן זוגי, וכל כך הרבה אנשים שהרכיבו את ההיסטוריה הפרטית שלי. אבל לא רק טבח היה, היתה גם הפקרה. במשך שעות על שעות קהילות שלמות, משפחות וילדים, נותרו לבדם אל מול הרוע האכזרי של החמאס. מדינת ישראל לא שמרה עליהם. זה לא נגמר באותו יום. היתה גם הפקרה מתמשכת של 255 חטופים, כש-46 מהם, כולל אחי, שהיו אמורים לחזור בחיים, נהרגו ונרצחו בשבי. ואחרים שהופקרו להתעללות מתמשכת במשך כל כך הרבה שעות, ימים וחודשים... היום אנחנו יודעים שידעו שמתעללים בהם, ועדיין השאירו אותם שם. את זה אנחנו לא נשכח, ועל זה אנחנו לא נסלח – אנחנו יודעים שיכול היה להיות כאן אחרת, אם רק היו מתעדפים הצלת חיים על פני הכסא והנקמה.

כנס חרום "הצפון דורש - די למלחמת הנצח!" - אנו כולנו קורבנות של מנהיגות רעה, שלא רואה את בני אדם, רואה נתינים. לא נותנים שום פתרונות מיגון אבל דורשים שלא נעזוב את היישובים, גם שאין לנו אמצעי מיגון ראויים. זו מציאות מזוויעה של ממשלה לא לגיטימית, שגוררת אותנו ממעגל דמים אחד לשני. קו ישיר עובר בין הזנחת תושבי הצפון להזנחת תושבי העוטף. גם בצפון וגם בעזה- אפשר היה לעשות הרבה מאוד דברים בכדי למנוע מלחמה. יש עם מי לדבר. יש עם מי לקדם הסכמים. מדינות ערביות רבות יעשו הסכם עם ישראל אם יהיה הסכם עם הפלסטינים, האם ניסו בממשלת ישראל לאמץ את היוזמה הסעודית שהייתה מביאה להסכמי שלום רבים בין ישראל למדינות ערב? בוודאי שלא. אבל לחמש את מיליציות הטרור היהודי בשומרון- את זה יודעים לעשות היטב. לחמש את ארגוני הפשיעה בחברה הערבית בכדי שנהרוג זה את זה- בוודאי יודעים. זו אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה- שעסוק כבר שנים במה ייצא לו באופן אישי מכל החלטה. מה יהיה הרווח הפוליטי. גם בזמן מלחמה הוא מוצא זמן להתעסק בפוליטיקה הקטנה- אבל לטפל בטרור היהודי- זה לא הוא לא יודע. לטפל בפשיעה שלא עוצרת- לא יודע. לספק מיגון לתושבי קו העימות ול 200 אלף אזרחים בדואים ביישובים הבלתי מוכרים בנגב- לא יודע.

מלחמת לבנון הרביעית, היא המשכה של מלחמת איראן השנייה, שהיא המשכה של ההרס הטוטאלי והבלתי- אנושי של רצועת עזה ושל טרור המתנחלים בגדה המערבית. מבחינת נתניהו וממשלת הימין הקיצוני, מה שעל הפרק זו מלחמת נצח, מלחמה שאין לה סוף.

אני דוד הראל, בן לאהרן הרולד וגו'יס לבית פיש, משיא משואה זו לכבוד הקִדמה, לכבוד המדע והרוח, לכבוד חינוך ותרבות עצמאיים, ולכבוד הצדק, החירות, והשוויון. כל זאת, כדי שנחיה במדינה עוצמתית ומתקדמת, דמוקרטית, ליברלית, ושוחרת שלום.

כמי שעלה ארצה מאנגליה כילד, בן למשפחה ששילבה מחקר אקדמי עם אמונה יהודית עמוקה וציונות אמת; כבוגר ישיבה תיכונית, וכמי שנלחם כמ"פ במלחמת יוה"כ באוקטובר שנת 73, ואשר החל מאוקטובר שנת 23 נלחמים שלושה מנכדיו בגזרות השונות; ובעיקר, כמי שזוכה כבר יובל שנים להימצא בטבורו של עולם המדע, בארץ ובעולם; מכל אלה למדתי על חשיבותה של העוצמה המדעית, הרוחנית והביטחונית של ישראל. עוצמה זו, המסר שהיא מעבירה לעולם, ותרומתה המשמעותית לאנושות כולה, חייבים להישען על ערכי היסוד הליברליים והאוניברסליים של שוויון זכויות מלא, ושל חירות, צדק ושלום. לכן, על כל הדוגלים בערכים אלה לאחד כוחות כדי להיאבק בניסיונות הנואלים לקעקע אותם.

אין לנו זכות לעמוד מנגד, ולא נוכל לשתוק!

ציטוט ממגילת העצמאות:

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל."

אני מדליק משואה זו לכבוד מי שמעניקים בעבודתם לתושבי המדינה, על כל מגזריה, את הקִדמה; ולכבוד הנאבקים למען ישראל יהודית, דמוקרטית וליברלית, שחיה בשלום מלא עם כל שכנותיה, ולתפארת מדינת ישראל!

אנחנו יכולים להמשיך לשקוע בייאוש, או לבחור עשייה. יחד, בחיים ובכוחותינו המשותפים. אני רוצה להגיד כאן עוד דבר חשוב: המאבק הזה אינו רק של החברה הערבית. המאבק הזה הוא של כולנו, זה מאבק על החיים עצמם. זה מאבק על הזכות לחזור הביתה בשלום. זה מאבק על לגדל את ילדינו ללא פחד וחוסר אונים שהם יצאו הביתה ולא יחזרו.

האמת חייבת להיאמר: הבחירות הקרובות יוכרעו בחברה הערבית. שלא יספרו לכם אחרת. אם נמשיך להושיט יד לשותפות אמיתית, להקשיב, להבין, לראות את הכאב ולא רק להשתמש בו, יהיה כאן מהפך. אם נדע לבנות אמון אמיתי, לא מתוך אינטרס רגעי, אלא מתוך הכרה עמוקה שכולנו נולדנו שווים, נוכל לשנות את המציאות.

אם נפעל לשותפות מתוך שוויון, בלי לדרוש מהצד השני לוותר על ערכיו ועל זהותו, מתוך הכרה, ולא מתוך עליונות – תהיה זו שותפות אמיתית. שותפות של בני אדם שמבינים שהגורל שלנו כאן משותף. אני, נדאל מסאלחה, מאמין בשותפות כזו. שותפות אמיתית. שותפות שוויונית.

אתמול הבנתי שהקהילה הלהט"בית היא אות וסמן. היא סמן לערכים שבממשלה הזו הולכים ונעלמים. ולא סתם, כי למישהו יש סיבה שזה יקרה. הקהילה הלהט"בית היא סמן לקבלת האחר. אתם כאן בחיפה אתם עיר שהיא דוגמא ומופת לערך הזה, וגם אם עוד יש מה לתקן ולפעול. הקהילה הלהט"בית היא סמן לאהבת האחר, להבנה ולהכלה של השונה של מי שהוא לא אני. לכו תספרו את זה לשר האין חינוך המפעיל סמויים הבודקים את מה שאומרים עובדי מערכת החינוך המביעים כלפיו וכלפי הממשלה ביקורת. הקהילה הלהט"בית- היא סממן להיעדר משטור, ללכת כנגד הזרם, לחשוב ולפעול אחרת מהמקובל. וכל עוד זה לא פוגע באחר. זה בסדר. לכו ספרו את זה לשר לאין ביטחון לאומי-הנה רק בחמישי האחרון ראינו מה קורה כשאתה מפגין אבל המנהיגים שלך חברי הקואליציה. ואנחנו צריכים להפגין את זה ולצעוק את זה ולסמן את הערכים האלו במרחב. כי המרחב הזה הוא גם שלנו. של כולנו. בעלי הערכים הליברליים האמיתיים.

בעוד מאה ימים בדיוק, מדינת ישראל לא תלך רק לבחירות. בעוד מאה ימים נכריע איזו מדינה אנחנו רוצים להיות. מדינה שבורחת מן האמת, או מדינה שמביטה לה ישר בעיניים. אני עומד כאן הערב, בחיפה, אחרי אחד השבועות המטלטלים שידעה הדמוקרטיה הישראלית. שבוע שהזכיר לכולנו שלא רק על גבולות המדינה צריך להיאבק.

צריך להיאבק גם על הגבולות של המוסר, של האחריות ושל האמת. כמעט שלוש שנים חלפו מאז שבעה באוקטובר. אלפי משפחות עדיין מחכות לתשובות. מאות אלפי ישראלים עדיין נושאים את אותה שבת הארורה בליבם, ובור ענק בלב. וועדת חקירה ממלכתית עדיין איננה. לא משום שאין מה לחקור. אלא משום שיש מי שחושש מן האמת. אבל אסון כזה לא יכול להסתיים רק באנדרטאות, בטקסי זיכרון ובנאומים. אסון כזה חייב להסתיים באמת.

כי מדינה שלא חוקרת את הכישלון הגדול בתולדותיה, מסכנת את עתידה. ומי שלא לומד מן הכישלון, מזמין את הכישלון הבא. בעוד מאה ימים, כל פתק שנשים בקלפי יהיה הרבה יותר מהצבעה למפלגה. הוא יהיה תשובה לשאלה מהותית: האם יש במדינת ישראל אנשים שנמצאים מעל האחריות? האם אפשר להפקיר אזרחים, להפקיר חיילים, להפקיר יישובים שלמים, ואז פשוט להמשיך כאילו דבר לא קרה? אני מסרב לקבל את זה ובטוחני שגם אתם. אני מסרב להאמין שזו המדינה שעליה גדלנו, שעליה חלמנו, ושעבורה הקרבנו את היקר לנו מכל.

אני גדלתי בבית שהבסיס שלו הוא אהבת האדם. בית של רפואה, חינוך ונפש: אבא רופא, אחות רופאה, אמא מחנכת, אחות פסיכולוגית ובחרתי באישה פסיכולוגית. גדלנו על ערכים עמוקים של קבלת האחר, על היכולת לקום בכל בוקר מחדש מתוך שליחות לעזור לכל אדם באשר הוא - ללא קשר לדת, צבע, גזע או לאום. התרבות הזו והנתינה הזו הן שמאפיינות את החברה הערבית, גם כשמנסים שוב ושוב לצייר בתקשורת ובשיח הציבורי תמונה מעוותת אחרת.

כיום, כ-40% מהצוותים הרפואיים בישראל הם ערבים, ונתון זה מעיד על התרומה האיכותית והמשמעותית של החברה שלנו לכך שיש כאן מערכת בריאות מתקדמת מהטובות בעולם. לכן, אני עומד כאן הערב ואומר בצורה הברורה ביותר: לא באתי להתנצל, ולא באתי להצטדק על הערביות שלי שאני גאה בה.

מיגור הגזענות אינו נחלתה או תפקידה של החברה הערבית לבדה. המאבק בה חייב להיות מאבק של הרוב היהודי בעיקר, הגזענות לאחרונה צומחת בחצר האחורית של החברה הישראלית, ומחובתו המוסרית והאזרחית של הרוב לבער אותה מתוכו.

לא נוכל לאפשר לנגע הגזענות לחבל בעשייה המשותפת שתורמת להצלת חיים של כל אדם באשר הוא. המאבק שלנו במערכת הבריאות הוא המבחן הערכי של החברה כולה.

אמרתי, וצעקתי, ובכיתי, והזהרתי, ונאמתי בפאתוס, וציטטתי משוררים וסופרים, וצעדתי, והתלהמתי, וכאבתי, וחיבקתי, ורבתי, והתווכחתי, וטעיתי, וצדקתי, ונפלתי וקמתי – כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, והאמת היא שהתעייפתי, ואני כבר לא מוצאת מילים, מתקשה לעשות פשר, למצוא היגיון בטירוף. אני עומדת משתוממת אל מול מה שנהיה מאיתנו ונזכרת באזהרותיהם של דוד גרוסמן ויובל נח הררי, לפני כ-3 שנים, ימים בודדים בלבד לאחר הטבח, וכואב לי בכל מקום אפשרי בגוף, ובא לי לצרוח אל לב השמים. ישראל, הבית הלאומי לעם היהודי, האוד המוצל מן האש, הפכה, בעקבות טבח נתניהו, לגרסה הכי מכוערת, מעוותת, אלימה, וגזענית, שאדם יכול להעלות על דעתו. פוגרומים על בסיס יומיומי בגדה המערבית, אלימות אכזרית ומופרעת כלפי תושביה הערבים של ירושלים, בימ״ש עליון מורתע שחושש לפסוק בהתאם להלכה שלו עצמו ולמעשה מכשיר במו ידיו פגיעה בזכות היסוד של אזרח ערבי להיבחר, ומוטציות פרוורטיות יהודיות שיוצאות להקפות ולחגיגות בגיא ההריגה באתר הנובה, על אף תחנוני המשפחות השכולות.